עימותים ומריבות בין הורים ומתבגרים

להיות הורים למתבגרים זה לא פשוט. בהדרכות הורים למתבגרים אני שומעת הורים מתלוננים: “הוא מתחצף, הוא לא מקשיב לי, הוא יוצא וחוזר מתי שרוצה, אני לא יודעת מי החברים שלו, מצאתי סיגריות בחדר שלו, הרחתי אלכוהול, הוא לא קם לביה”ס, אי-אפשר להעיר אותו, המחנכת צלצלה ואמרה שהוא לא היה השבוע בביה”ס, הוא מסתגר בחדר, בפייסבוק, בפלאפון, בקושי מוציא את הראש…” וההורים, חסרי אונים, דואגים, כועסים, צועקים, רבים, פגועים, נעלבים, מובסים וחסרי סמכות. הם אינם יודעים מה לעשות, כיצד להתנהג ואיך לעצור את ההידרדרות ואת הנזק שעושה המתבגר לעצמו ולמשפחה.
אכן, לעיתים קרובות הורים ומתבגרים נכנסים למערבולת של כעסים ומריבות, מערבולת שמסלימה – ככל שההורים מנסים להפעיל יותר סמכות, דרך עונשים והגבלות, כך המתבגרים יותר “בועטים”, מרגישים עליונות וכוח ועושים ככל העולה על רוחם, בניגוד לדרישות של הוריהם.
מודעות ההורים לצרכים ההתפתחותיים בגיל ההתבגרות היא נקודת מפתח בהבנת הסיטואציות עם ילדיהם – נער/נערה בגיל ההתבגרות, כחלק מהתהליך ההתפתחותי בגיל זה, מחפשים את זהותם, את עצמם וכחלק מהתהליך הם זקוקים לנפרדות מהוריהם. מתבגר חושש לשמוע בקול הוריו, שכן יהיה דומה להם ולא אחר מהם. המתבגר רוצה לקבל החלטות ולבחור את דרכו בעצמו. תהליך הנפרדות מההורים מאפשר למתבגר לגלות את עצמו. לחברים, קבוצת השווים, יש משמעות חשובה עבור המתבגר ולקבוצה זו השפעה משמעותית עליו ועל בחירותיו.

ככל שההורים יותר מתערבים, “חופרים” – בלשון המתבגרים – המתבגר מתרחק ומוצא לו מקום בקבוצת החברים, שפעמים רבות בוחרים להתנהג בניגוד לנורמות המשפחתיות והחברתיות להן היה רגיל. קבוצת החברים מאפשרת התנסויות בהתנהגויות חדשות, לקיחת סיכונים, ריגושים, תחושת שייכות ודימוי חברתי גבוה, מה שעומד בניגוד לדרישות ההורים ולעמדותיהם.ככל שההורים לוחצים בתחום מסוים (לימודים, חברים, עישון, מראה…), כך המתבגר לומד באופן לא מודע, שזה המקום הרגיש אצל הוריו ובמקום זה, ימרוד. הוא יבחר להקשות, לסרב ולפעול אחרת.

עימותים ומריבות בין הורים ומתבגרים נותנים למתבגר לגיטימציה למרוד. כשיש עימותים ומריבות, למתבגר אין רגשות אשם, שהרי ממילא יש כעס ואין דיאלוג והוא אינו מרגיש חייב ואינו רוצה לרצות. מה שמנהל אותו זה הכעס “במילא לא מבינים אותי ואין עם מי לדבר, אז אעשה מה שאני רוצה”. זו דרך ידועה מראש בה המתבגר מרגיש “ניצחון” וההורים מרגישים “כישלון”, אבל מי שנפגע בסופו של דבר הוא המתבגר. הוא מוכן להזיק לעצמו כדי “לנצח” את הוריו.

זה לא אומר שצריך לוותר ולשחרר, זה לא אומר שלא צריך גבולות, אבל זה אומר שצריך “דרך אחרת”, כי מה שנעשה עד עכשיו לא מביא לתוצאה הרצויה.