להיות בזוגיות – "אני ואתה ומה שביננו"
מאת ענת כהןיש אשליה, לפחות אצל זוגות צעירים, שאני ואתה, זה שנינו ביחד כאחד.
החלטות משותפות, בחירות משותפות, תחומי עניין משותפים, פעילויות משותפות, נשימות משותפות — אבל אין אויר…כמה מקום יש ל”אני” בתוך ה”ביחד”? כמה אני מרגיש “אני” בתוך ה”ביחד”?
לעיתים בלי לשים לב, אחד מבני הזוג נבלע, נעלם ואין לו קול ומקום בתוך ה”ביחד”.
– “אני אוהבת לצאת בסופשבוע והוא רוצה להיות בבית, אז אני נשארת אבל לא טוב לי”
– “אני אוהב לצאת עם חברים, אבל היא נעלבת ועושה לי פרצופים, אז אני מוותר, זה לא שווה את זה”
– “מעדיפה לצאת לנופש רק אתו ולא עם המשפחה שלו, אך אם אדבר, הוא יפגע”
– “אני לא אוהב לצאת לתיאטרון והיא מתלהבת מאוד. אז אני הולך וסובל”
ואז מתחילים סימני שאלה, חוסר נוחות, תחושת חנק, כעס ומחפשים “דרך אחרת” להשמיע קול :
ריחוק — שתיקה, התרחקות ודחייה. אין דיאלוג על רצונות וצרכים שונים, יש שתיקה, ל”קול” אין מקום. שתיקה מובילה להתרחקות ודחייה “אני אשתף פעולה אתו, אך אני לא חייבת להיות נחמדה”
זעם — מריבות גדולות על דברים קטנים, אלימות והשפלה. כשאין דיאלוג, מצטברים מטענים וכל דבר, גם הקטן ביותר מכעיס ומעצבן “למה לא הכנת לי קפה גם?” ומתפתחת מריבה קולנית וקשה סביב הקפה שלא הוכן.
התנהגות מרדנית — התנהגויות קטנות שמכעיסות את ה”אחר”. “הוא מחליט לבד, אז אראה לו שגם אני מחליטה לבד ולא אכבס את החולצה שהוא צריך למחר או אדבר בטלפון כשהוא חוזר מהעבודה ואני יודעת שהוא לא אוהב את זה”
השמעת ה”קול” במקום אחר — במקום העבודה, בקרב חברים או חברות, בתחביבים ועוד. אחד מבני הזוג שמרגיש כי אין לו ביטוי בזוגיות, יחפש אותה במקום אחר. יתכן כי ירגיש מימוש והערכה במקום העבודה וישקיע שעות רבות במקום העבודה. ירגיש צורך להרחיב את מעגל החברים כדי שיהיה לו עם מי לדבר או עם מי לבלות. התעסקות יתר בתחביבים, כמו ריצה, חדר כושר, טיסנאות, יוגה ועוד.
בגידה — במקום שמישהו אחר רואה ושומע אותי או שאולי והמעשה יגרום ל”אחר” לראות. במצבים שאין מקום ל”אני” בתוך הזוגיות עלולה להתקיים גם בגידה. בבגידה מישהו אחר רואה אותי, רוצה אותי וגורם לי להרגיש אהוב/ה. יש בני זוג שבוגדים ורוצים באופן לא מודע להיתפס כדי שהאחר בזוגיות סוף סוף יראה.
ברור שלבני-זוג צריכות להיות החלטות ובחירות משותפות, אך איך עושים זאת מבלי לאבד את הזהות העצמית בתוך הזוגיות? איך ה”ביחד” מאפשר לשמור על ה”אני”?
ראשית, צריכה להיות הבנה שיש “אני”, “אתה” ו”ביחד”. בכל זוגיות האיזון מותאם לצרכי הזוג ולצרכי כל אחד מבני הזוג. לדוגמא: יש זוגות שיש להם %20 יחד ו-%80 לחוד, אך גם ה”לחוד” לא חייב להיות שווה. היא רוצה רק %30 לחוד והוא זקוק ל-%50 לחוד. האיזונים מותאמים לכל אחד באופן שונה ויש להתנסות, לבדוק מה מתאים לכל אחד מבני הזוג ולדבר על כך.
כל אחד מבני-הזוג מגיע עם מטען גנטי, סביבתי ורגשי שונה. לא יכול להיות שוויון ואחידות , אך יכולה להיות הדדיות ואחדות. לאחר דיאלוג שבו יש מקום לעמדות, דעות או מחשבות שונות של כל אחד מבני הזוג באופן הדדי, ניתן להגיע להחלטה, בחירה, או התנהגות מוסכמת ומתואמת.במהלך קבלת החלטה או בחירה, יש מקום לדיאלוג משמעותי, כפי שמרטין בובר מכנה “דיאלוג אני-אתה”. דיאלוג שבו יש מקום ל”קול” של כל אחד מבני-הזוג ושני קולות יוצרים קול אחר, קול שלישי שיש בו יצירה והפרייה של שני הקולות השונים.
בתהליך שכזה, כל קול נשמע, מקבל מקום והוא חלק מהמארג המשותף של הקול הזוגי
אני-אתה ומה שביננו.